משימה מס'2 בעקבות הראיון עם דר' דנה מיילס.

בפוסט זה אני לא אדבר על גדולי התחום, על המיינסטרים, וקנונים של המחול, אלא אני רוצה לעלות הפעם את סוגיה של היצירה האישית של התלמידים כדרך לביטוי העמדה הפוליטית וסובלנות של העמיתיהם לכיתה כלפי הדעה האישית.

 בפתיח של הראיון דר' מיילס מגדירה את  המחקר שלה כמחק  העוסק בשוויון בין השפה המילולית לבין שפת  המחול.

הגוף הרוקד בבגד גוף שחור וגרביון ורוד לא מציין את המגזר. לכאורה 13 בנות הנעות לצלילי המוסיקה נראות כאחת, , אז מתי מתחילה ההפרדה ומשבר בקבוצה? בין 13 בנות עומדת אחת שהיא לא מגיע מרחוב ז'בוטינסקי, גם לא משכונת בית הכרם, היא מגיעה מראמללה. במשך שש שנות לימוד במגמה הן כולן חברות ומאד סובלניות אחת כלפי השנייה ומאוד פוליטיקלי קורקט, עד הרגע שבו האחת רוצה להביע את עצמה  דרך עבודת גמר שלה, היא מביאה את הנושא הכואב לליבה ונוגע בה באופן ישיר- נושא המחסום. התמודדות היומיומית של אותה הילדה העומדת שעות על גבי שעות כל יום מוקדם בבוקר ולא מאחרת לשיעורים והכל על מנת להשתוות לשאר הקבוצה בבגדי המחול.

 רימא החליטה לעסוק בעבודת גמר שלה בנושא מאד אישי, חווית האלימות שחוותה בוקר אחת בדרך לבית הספר.  היא יצרה עבודה אמיצה, מעניינת ומרתקת.  כפס קול ליצירה השתמשה רימא בקלטה שהיא עשתה בזמן שעוצרים את המכונית של אמה וקולות רעמים מצווים להם לעזוב את הרכב. העבודה התנועתית יחד עם הקולות ברקע התאחדו לצעקה האישית של רימא:   "כולנו שווים"? ההקלטה מאוד מצמררת כמו גם השפה התנועתית. מוטיב  המרכזי של היצירה  טלטול (חברתי, אישי) שבריקוד עצמו הופך לקריעה של הגוף לקצבות. מצד אחד  העבודה לא בלטה בוירטואוזיות מסחררת, מצד שני  המוטיב החוזר אמר הרבה והגיע ללבם של צופים רבים.

אני אספר רק חלק מהסיפור אם לא אציין את ה"מחסום" שרימא פגשה בדרך לחיפוש הרקדנים ליצירתה.

בשלב מסויים רימא פנתה אליי עם דמעות בעיניים ואמרה שהחברות שלה לא יכולות להשטתף אצלה בריקוד כי זה נוגד את אידיאולוגיה שלהן.

דעתי היא שאני לא מאשימה אותן, הן הביעו את עמדתן ודעתן למרות הקושי . לבסוף רימא לא נשארה בלי רקדנים, הקסט שנבחר היה מצוין. הסיפור העלה דיון בכיתה שנגע בעיקר בדעה אישית של הרקדן. האם הרקדן הוא רק קלי של כוריאוגרף לביצוע היצירה או שרקדן הינו אדם בעל דעות אישות ועני קרונות ברורים, מה מקומו בסיפור, מה הוא הגבול האדום של כל אחד, באיזה צד של המחסום אתה באמת?

משימה מספר 2. שיווין.

שיוון.
הראיון היה מאוד מעניין, ורק היווה קצה חוט להמון נושאים מעניינים במחול הפוליטי. אותי תפס משפט אחד שנאמר בהתחלה, שהוא היה בעצם נקודת המוצא של המחקר של ד"ר מילס.
רעיון השיויון- "אם את בוחרת להביע עצמך דרך הגוף, דרך המחול, את שוות ערך למי שבחר ללכת ולעשות נאום פוליטי." משפט מרחיק לכת בתור התחלה ומעלה בי את השאלה האם באמת דרך המחול הפוליטי או בכלל האומנות שווה לדרך המילים הפוליטיות. זה בעצם שאלת המחקר שלה, והיא לקחה אותו לכיוונים שהציגה. אני הייתי מביאה את המשפט הזה לתלמידות שלי ושואלת אותן לדעתן בנושא.
בתור תלמידות תיכון אני חושבת ששאלה זו תפתח להם איזה מחשבה בנושא מה הגוף שלי אומר שאני רוקדת או יותר נכון מה הוא מסוגל להגיד ואולי עדיין לא אמרתי.. ובכלל האם בכלל יש מקום לפוליטיקה באומנות? ומחול ספציפית? האם יצירת מחול יכולה להשתוות לנאום בהפגנה?
ואם יוצרים יצירה פוליטית, אז מה באמת המקום שלה? אם בכלל? והאם יש לכך השפעה? והתשובה היא מחקר שלם אותה בין השאר ד"ר מילס חוקרת, והיא הזכירה מעשים פוליטים ומחולים שעשתה למשל איזודרה דנקן שהייתה פורצת גבולות, ולמי שכן מכיר את ההיסטוריה שלה היא כן תזכר לו כסוג של פוליטקאית. אני חשה שלפעמים אמנים יוצרים יצירות פוליטיות מובהקות שלא בהכרח עשו המון רעש ולפעמים לא מתכוונים להיות פוליטים במיוחד אבל לא ישכחו את היצירות האלו. למשל הייתי מעלה לדיון את לאבאן שאולי לא התכוון להזדהות עם המפלגה הנאצית אבל כן עסק בכוריאוגרפיה למען המפלגה הנאצית, והיום אף אחד לא ישכח זאת (למרות שידוע שבסוף הוא נמלט מגרמניה כמתנגד משטר). מרתה גראם למשל שסירבה להגיע לאולימפיאדה ב 1936 בגרמניה, לא את כל היצירות שלה זוכרים אבל את החרם הזה זוכרים..
ועוד ועוד.. וגם בארץ בימינו לא חסרים..

משימה מספר 3 בעקבות שיחתה של ד"ר מיילס

הקשבתי לשיחה וזה היה מרתק. המעבר הזה בציר הזמן וההתייחסות לפוליטיקה מכל מיני זוויות.

אני התחברתי בעיקר לנושא של דיכוי כורי הפחם בדרום אפריקה והנשים באפריקה.

לצערי, הנושא קיים גם היום. בעולם ה"מודרני" ה"נאור" שאנחנו חיים בו. בעולם, במדינה. בכיתה.

לבנות הגעתי עם הנושא הזה קצת לפני פרסום המשימה הזו. נושא מופע סוף השנה אצלנו בסטודיו הוא צבעים. לאחר בחירת הנושא הגעתי לבנות הלהקה הבוגרת ( תיכוניסטיות ) וישבנו יחד בנסיון לחפש איך אנחנו מתחברות לצבעים. הרבה רעיונות עפו באויר, אבל הרעיון שנתפס היה גזענות. התחילה שיחה ערה על המצב בארץ ובעולם בנושא. הנושאים הפוליטים הבוערים בנושא עלו על הפרק אחד אחרי השני. מאברה מנגסטה עד למחאת האתיופים, מעידן רייכל עד ברק אובמה.זה עורר הרבה שדים בסטודיו. אז הבנתי שיש לנו קצה חוט להתחיל להתעסק בקונפליקט.

שלחתי את הבנות לעשות "שיעורי בית" והן חזרו עם חומרים תנועתיים, מוזיקליים והרבה רצון להעמיק בנושא. אנחנו בתחילתו של התהליך. והן שותפות מלאות ליצירה.

כשדיברנו על הנושא בסטודיו תמיד ניסיתי לתת את הצד השני ( גם אם הוא לא הצד הצודק בעיני ) ולשמור את דעותיי לעצמי כדי לא להיות גורם משפיע. אבל פה אני יכולה להוסיף שלצערי האנושות לא השתנתה הרבה בנושא. יש לנו עוד דרך ארוכה.

מאוד נהננו להתעסק בחומרים המוזיקלים של עידו רייכל והפרוייקט. אף על פי שהתוכן לא מדבר על הקונפליט, הוא בעצם שם אותם כשווים על המפה וזה מבחינתנו היה תוצר חיובי. אבל זה לא העביר את המסר.

לבסוף בחרנו ליצור על השיר של שלמה גרוניך ומקהלת שבא שמעביר בי צמרמורת בכל פעם מחדש. כשהדמויות שבחרנו להציג מקבלות נפח בסטודיו ועוברות מסע כל אחת בדרכה. מחפשות לזה סוף אחר. יותר טוב מהקיים.

 

משימה מספר 2 בין מחול לפוליטיקה

לאחר מאמצים רבים זה סוף סוף קרה... הצלחתי להיכנס לבלוג...

שלום לכולם.

חשבתי הרבה על השאלה האם יש קונפליקט בין חינוך , פוליטיקה, ערכים , מחול...

לאור החדשות האחרונות שמסעירות את המדינה בעקבות הדיונים המוזיקליים בפלייליסט של גלגלצ והאם זו זכותנו להתערב או לא, צנזורת הספר " גדר חיה " מתוך מערכת החינוך ועמדתה הנחושה של שרת התרבות להוקיע כל דבר אומנותי שפוגע בעצם קיום המדינה וערכיה...

אז אין לי תשובה. מצד אחד, באמת אם נגביל את האומנות אז איפה האמירה? איפה חופש הביטוי? איפה היצירה החופשית?
מצד שני...אז מה? אין גבול? אנשים כל יום מתים פה רק בגלל שהם יהודים, ישראלים, אזרחים ואפשר לתמוך בזה? לתת למישהו לעשות על זה מופע איך שבא לו רק בשם האומנות???

נראה לי שתמיד חנוך פוליטיקה ערכים ובמקרה שלנו מחול היו מעורבבים זה בזה וכולנו יודעים שקיים גבול, גם אם הוא שקוף כזה ודק, שלא עוברים אותו. לא בשביל אמירה, לא בשביל בז תקשורתי, לא בשביל למצוא חן או לבעוט במוסכמות.

נראה לי שהגבול הזה הוא כבוד האדם

באשר ליצירות נוספות מעורבות בפוליטיקה יש המון.
נראה לי שבלטה לי במיוחד "אחד מי יודע" של אוהד נהרין. זה שילוב קלאסי בעיני בין דת , ערכים וציניות. מעלה הרבה שאלות ובנוי כקונפליקט בפני עצמו. סוג של גאונות.
 

בעיקבות הראיון עם ד"ר דנה מילס

שלום לכולם,

הראיון עם ד"ר דנה מילס היה מעניין מאוד וגרם לי לחשוב על הרבה דברים. החלק הראשון של הראיון, בו דיברה על היוצרות איזדורה דנקן ומרתה גרהאם היה המובן לי ביותר וגם הקרוב אלי ביותר מתוך כל הנושאים עליהם דיברה ד"ר מילס. לכן, אני בוחרת להתייחס לשתי היוצרות האלה.

מתוך דבריה עלתה בי ההבנה עד כמה הביוגרפיה של יוצרים שונים, במקרה זה, יוצרות, חשובה ואף הכרחית בשיח האמנותי, הפילוסופי והפוליטי. ולכן, מבחינתי, שיחה או מחקר על יוצר/ת, מתחיל בלימוד החיים האישיים שלהם. חקר וניתוח היצירות עצמן צריך להיות שזור וקשור ועומד ביחס לביוגרפיה ולקורות אותן באותן שנים. 

במקרה של איזדורה דנקן ומרתה גרהאם, הביוגרפיה שלובה מאוד ביצירה. ד"ר מילס התייחסה והזכירה פרטים רבים מתוך הביוגרפיה של דנקן וכיצד היא מתקשרת ליצירה. איזדורה היתה למעשה אם חד הורית בראשית המאה העשרים, למעשה, היא היתה בת לאם חד הורית שהרי אמה, גילדה אותה ואת אחיה לבדה. דנקן קיבלה לאורך חייה החלטות שהלכו נגד הזרם המקובל והובילה את חייה באופן בלתי תלוי בנורמות חברתיות: עזבה את שיעורי הבלט הקלאסי, עזבה את מולדתה ולקחה איתה את כל משפחתה ללונדון, הקימה בתי ספר לבלט, החליפה בני זוג וכו'. היא היתה אדם חופשי במלוא מובן המילה וככזאת, היא יכלה "לשחרר' את המחול מכבליו המקובעים. לא פלא שהיא השפיעה כל כך עמוקות גם על טובי אמני הבלט באירופה (סרגיי דיאגילב, מיכאל פוקין ועוד).

כמוה, גם מרתה גרהאם היתה אישה חזקה מאוד. היא החלה לרקוד בגיל מאוחר יחסית, לאחר מות אביה. עובדה שדווקא מצביעה על כך שיתכן והיתה צריכה להשתחרר ממרותו כדי להגשים את חלומה. גרהאם אף היא שלטה בגורלה כאשר עזבה את בית הספר הדנישון בקליפורניה ועברה לניו-יורק כדי להתחיל בקריירה עמצאית.

עובדה מעניינת היא שגם דנקן וגם גרהאם רקדו בהתחלה ריקודי סולו ומאוחר יותר חיברו ריקודים רק לנשים בהן שתיהן שאפו לבטא את האמת הפנימית ברוח המודרניזציה. רק לאחר שמרתה גרהאם הכירה את אריק הוקינס בראשית שנות הארבעים של המאה, היא החלה לחבר תפקידים גם עבור גברים.

בהשפעת אריק הוקינס, שהיה מומחה לתרבות יוון הקלאסית, החלה גרהאם לחבר את היצירות ה'יווניות' שלה לדוגמה: אל תוך המבוך, קליטמנסטרה, מסע לילה ומערת הלב. העובדה המעניינת לגבי היצירות הללו היא הבחירה של גרהאם להתמקד בדמות הנשית ביצירה גם אם במיתוס המקורי הדמות היא משנית בלבד. כך למשל ההתמקדות שלה ביוקסטה, אמו של אדיפוס במסע לילה או בדמותה של אריאדנה באל תוך המבוך. בנוסף לאמירה המשמעותית של השמת הדמות הנשית במרכז והתמקדות בהבנת תהליכי הנפש שלה, יצירות אלה הניבו סולואים נשיים חזקים ועצמתיים במיוחד. הנה כמה דוגמאות:

מתוך קליטמנסטה: https://www.youtube.com/watch?v=WihUqVY5RkI

מתוך אל תוך המבוך: https://www.youtube.com/watch?v=ieMO1Z0UhGQ

ד"ר מילס ציינה את אטיוד המהפכה של איזדורה דנקן כיצירה פוליטית מכיוון שהיא מתייחסת למהפכה ברוסיה וזאת מעבר לכל פועלה הפמיניסטי והפוליטי שבא לידי ביטוי בביוגרפיה שלה. גם למרתה גרהאם יש כמה יצירות עם אמירה פוליטית יותר מפורשת שחיברה בעיקר בראשית שנות יצירתה. הדוגמה הטובה ביותר היא הריקוד צעדים ברחוב מתוך מחזור הריקודים כרוניקל. צעדים ברחוב נוצרה בשנת 1936 בהשפעת השפל הכלכלי הגדול בארה"ב ולאחר שגרהאם התוודעה לזוועות מלחמת האזרחים בספרד. זו יצירה קודרת מאוד המעבירה תחושה של בדידות, ניכור, תלישות וזרות. יצירה לנשים בלבד המתעסקת מבחינת תנועתית עם וריאציות של צעדים. תנועות הידיים והזרועות קפואות ומקובעות, המבנים בחלל מסודרים ומקובעים, לעיתים מזכירים מצעד או הפגנה. הפנים קפואים וחמורי סבר. אני מוצאת דמיון רב מבחינה תנועתית ומבחינת האווירה והרעיונות בין אטיוד המהפכה וצעדים ברחוב. מה אתן חושבות?

https://www.youtube.com/watch?v=yC5u43SyGLw

https://www.youtube.com/watch?v=P0ic5gNsNSM

להמשך השיח הייתי בוחרת להמשיך ותהמקד בארה"ב, שם, לפי הרגשתי היה הרבה שילוב ועירוב בין פוליטיקה ואישואים חברתיים ובין המחול. אלווין איילי ולהקתו היא דוגמה מצויינת להתייחס למעמד השחורים בארה"ב, חברי הג'דסון צ'רץ' בהתייחס למלחמת וויאטנם ולמהפכת הצעירים ועוד ועוד.

לסיכום, אני חושבת שזה נושא מאוד מעניין שגם מעמיד את השיח על המחול במקום מאוד חשוב ומעניין גם עבור הבנות. סיפורי החיים של היוצרים והבנת ההקשר הכללי בו מתרחשת היצירה זה היבט חשוב ומבחינתי אסטרטגיית הוראה (זה במקום?) ממעלה ראשונה.

יחידה מס 3- ראיון שירי לילוס עם ד"ר דנה מילס

הראיון המעניין של שירי עם ד"ר דנה מילס ראשית מלמד,ופותח צוהר לנושאים רבים השזורים זה בזה.
במהלך הראיון התייחסה מילס בכל נושא כמעט להבדל המגדרי בין נשים וגברים. לדוגמא:
פילוספיה פוליטית הוא תחום ש97% מאנשיו הם גברים.
מגדר הוא מונח המתייחס להבחנות בין נשים וגברים שהן תלויות חברה ותרבות. במשמעותו המקורית המונח מגדר הוא תרגום חברתי-תרבותי של המין הביולוגי המגדיר כיצד צפויים נשים וגברים להתנהג ולהראות בכל חברה נתונה.
איזדורה דאנקן היא דמות ששברה הרבה מוסכמות אישה שהקדימה את זמנה ועברה תהפוכות ושינויים בחייה אשר עוררו ויכוחים והייתה שנוי במחלוקת בהתנהגותה כחלק מהכלל ובפרט כאישה.
ההבדל המגדרי נמצא בכל תחומי החיים.
ממבט על החברה הישראלית ומהשיח הקיים ביני לבין התלמידים ובין התלמידים עצמם אני מוצאת שקיימת סטיגמה על גברים שבוחרים לרקוד, ש"אינם גבריים" וש"ריקוד הוא לבנות".
האם התחום בו אתה כשרוני, אליו נטיות ליבך ואותו אתה בוחר לטפח מגדיר אותך כחריג / כשווה ערך בחברה?
לצערי הדבר אכן קיים בחברה הישראלית, למרות שישנם גברים רבים שזוכים להכרה בתחום המחול הבעיה נמצאת.
תפקידנו כנשות חינוך להוביל שינוי בחשיבה מהגיל הצעיר כלפי ההבדלים המגדריים המוצגים ככל ובתחום המחול בפרט.
סביבנו במגמות המחול ובסטודיו נוכל לראות רוב מוחץ של בנות, למרות הידיעה שהמקומות מקבלים ופתוחים בפני בנים בצורה שווה. מדוע זה קורה?
האם צריך להפריד וליזום סטודיו ומגמה לנערים?
הבדלי המגדר בולטים יותר ופחות לפי סגנונות מחול שונים, בתחום ההיפהופ והברייקדאנס בישראל כמות הבנים הרוקדים גדולה יותר מתחום הבלט והמחול המודרני.(התייחסות קהל צעיר יסודי-תיכון)
זהו דיון שהייתי מכניסה לכיתה ופותחת בפני התלמידים.
חשבתי על מספר רעיונות:
*תלמידים יציגו תחומים ותחביבים שלהם
*ביחד נדון האם יש תחביבים רק לבנים?האם יש תחביבים רק לבנות?
*האם אהבה לתחום כלשהו צריכה להיות מוסתרת בגלל התגובות של החברה? מה הם היו עושים?
*דוגמת כורי הזהב יכולה לקרב את התלמידים לכך שריקוד נוצר מרצון להביע דעה, כדרך תקשורת.
*התנסות עצמית- בנית שפה שאינה בדיבור כאשר הם מעוניינים להעביר מסר ביניהם.
*ברוך אגדתי-היה צייר ורקדן ומאנשי הרוח הבולטים בישראל בשנות ה30. עלה ארץ מרוסיה שם למד בלט והיה חלוץ בנושא המחול בישראל. ניתן לקרוא בחלק השלישי על פועלו כמוציא מחול מתוך מימד אידיאולוגי.
http://www.saltarbutartzi.org.il/_Uploads/31moddance.pdf


בחיפושיי על חומרים בנושא נתקלתי במעט מאוד כתיבה אך מצאתי מאמר מעניין שכתב יוסף שוורץ ומוסיף נופח דתי לשאלת המגדר "בנים רוקדים"
http://www.yaronschwartz.com/#!%D7%91%D7%A0%D7%99%D7%9D-%D7%9C%D7%90-%D7%A8%D7%95%D7%A7%D7%93%D7%99%D7%9D/c1mbt/3
ראיון עם שני רקדנים ישראליים על החלטתם להיות רקדנים וכיצד זה התקבל בחברה?
http://www.mako.co.il/men-magazine/machismo/Article-0e70b34102ecb21006.htm

יצירות בנושא הספציפי שהעליתי היה קשה למצוא.
ביצירה "פולי מונופולי, של הכוריאוגרף סהר עזימי הוא בוחר להשתמש בטקסט של יונה וולך מתוך "אתה חברה שלי"

״אתה חברה שלי

יש לך ראש של בחורה

ואתה בחורה בחורה

כמו שהילד המתוק ההוא

אמר לי בהערכה

את בחור בחורה

או להפך בחורה בחור...״

הטקסט התחבר לי באופן ישיר עם הדיכוי החברתי שיכולים לעבור בנים רוקדים.

פינה באוש מתייחסת ביצירותיה ליחסים המורכבים בין המינים שבתוכם ניתן לראות הבדלים מגדריים.

משימה מס ' 2 -רויטל בית און צור

אחד הנושאים שמעסיקים אותי רבות בתקופה האחרונה הוא הנושא "זהות "

מהי זהות ?
האם זהות היא הגדרה תלויית תרבות / דת / מקום מגורים ?

אם שיניתי את מקום מגוריי , האם שיניתי את זהותי ?

סטריאוטיפ יוצר זהות ? בעיני המתבונן בלבד?

האם אני אחראי בלבד על גיבוש זהותי?

האם למישהו יש את הזכות  לשנות את הזהות למישהו אחר ?

האם יש מקום לזהות אישית בתוך תרבות / חברה שאני חלק ממנה ?


כאשר אביא נושא זה בפני התלמידות , כל השאלות הנ"ל יוכלו לעלות לאחר שנברר מהי ההגדרה המילולית של המילה זהות . לאחר מכן נברר מהי ההגדרה האישית שלהן למונח הזה .

נבדוק באילו סיטואציות הזהות שלנו משתנה ? אם בכלל ?

ננסה לעשות זאת דרך צפייה במופע "אוהבים ערבים " שבעיניי משקפת זהות באופן כללי ולאו דווקא ערבים / יהודים.

https://www.youtube.com/watch?v=Xb86J7LO1EY

וצפייה במופע " :"הוט מי אפעדער" מאת תמי יצחקי . העוסק בשאלת מקומה של האישה בתוך עולם ההלכות ?
האם ישנו מקום לזהות אישית בתוך חברה המושתת על ערכים וחוקים משלה .
https://www.youtube.com/watch?v=DUgbID9Qrao

דיכוי האדם- משימה 2

ההרצאה המעניינת של ד"ר דנה מילס הייתה מלאה אינפורמציה חשובה המקשרת בין מחול ופוליטיקה. ד"ר מילס הציגה את השיח הפוליטי כשיח המתנהל על ידי אנשים שאינם מציגים את הרוב ובידיהם הכוח מאחר ולהם יכולת לדבר בסביבה פוליטית. המחול הוא כלי תרבותי לביטוי, אומנם ביטוי שונה אך שווה ערך לשיח הפוליטי. אפשר להביע עמדה פוליטית חברתית רדיקלית מתוך צורך ובחירה, וביצירה יש ליוצר את הכוח להחליט מה הוא רוצה להיות וכיצד יפעל ואינו מחכה .   להכרה של השולט בלגיטימיות של מי שאנחנו. יוצר המביע באומנותו שיח פוליטי מבקש לרוב ללחום יחד במערכות של דיכוי . דוגמה לכך הם שיריו של בוב מארלי ששר: "אנחנו מסרבים להיות מה שאתם רוצים שנהיה, אנחנו מה שאנחנו וככה זה הולך להיות". אמנים שעסקו באומנותם בשיח פוליטי מחזיקים בנפשם ידע של התנגדות ופחד שישתיקו אותם, ומכאן הביטוי במחול או באומנות שווה ערך לשיח פוליטי מאחר והוא פוגש קהל

בהרצה מציינת ד"ר מילס את הדיכוי בדרום אפריקה, דיכוי השחורים שיצר שפה מתוך מציאות גזענית ברוטלית, פחד של מדוכאים. בהקשר למחול, לי זה הזכיר את השפה המחולית שיצר אלווין אילי . בעבודותיו ניתן לראות את השפה המחולית, סגנון אפריקאי, בעקבות כל שהעולם המחול המודרני לא אפשר לו ביטוי עצמי כפי שרצה, הוא מסביר זאת בספרו:" בנוי יורק היו הרבה רקדנים שחורים מצוינים, אבל לא היה להם מקום לרקוד בו לא הייתה לנו דרך להגשים את הרצון והצורך 

לקחת חלק מלא במחול העולמי..."

 ריקודיו של איילי הושפעו מדמויות ומקומות מילדותו בטקסס - היכן שהתקיים דיכוי של הגזע השחור על ידי הלבנים. 

       גם נוצרה בהשראת ילדותו בטקסס מתוך רגישות למציאות המורכבת של דיכוי חברתי   revelations כמו כן היצירה

https://www.youtube.com/watch?v=LZuBFz6WYfs

בראיון המעניין של שירי את ד"ר דנה מילס עניין אותי במיוחד הגישה שלה לדון בנושא כמו פוליטיקה מתוך שילוב של נקודות מבט ודוגמאות שהן מאוד שונות, כאילו שייכות לקטגוריות נפרדות.
מצד אחד  דנקן וגראהם כחלק מהקאנון המחולי ומצד שני סיפור ה Gumboots Dance שלא ברור אם הוא סיפור אנתרופולוגי , דוגמא למחול פולחני? או שמא עממי?

המגפיים ששינו את פני הטלויזייה...

מעולם לא שמעתי על הפרק הזה בהיסטוריה ועל סגנון הריקוד  הזה ששילב רקיעות ושירה כדי ליצור "שפה סודית" תחת המשטר המדכא של דרום אפריקה. זה הזכיר לי תופעה חברתית אחרת שהפכה לריקוד/ספורט - סיפור הקפוארה בברזיל. בברזיל שהיתה קולוניה פורטוגלית העבדים שנאסר עליהם להתאמן בצורת אגרוף או כל אימון אחר שיאפשר להם להתנגד ללבנים  ששלטו בהם ביד קשה התאמנו בסתר. הם יצרו מעגל שסוגר על זוג המתאמן בלחימה במרכזו וכך הסתירו אותם וליוו ומוסיקה. כשהגיע ה"אדון" הלבן אפשר היה לטשטש את הפעילות ולהציגה כמעגל ריקודים לא מזיק.
לאחר הצפייה בראיון מיד פניתי ליוטיוב לראות איך נראה ריקוד מגפי הגומי המתואר
זו דוגמא לאותו ריקוד מגפיים כפי שהשתמר והוא נראה היום:

https://www.youtube.com/watch?v=gj7Y2Mq6jvI&list=RD6WdhA_i8YT0&index=4

https://www.youtube.com/watch?v=6WdhA_i8YT0

זה הזכיר לי משהו בין סטפס- ריקוד אירי - לתיפוף גוף - מיומנה . זה גם הזכיר לי את ה stapping  האמריקאי בן ימינו בו קבוצות רוקעות ומדקלמות כתרבות של העצמה בקרב שחורים אמריקאים צעירים.

התחלתי לבדוק כיצד התפתח הסטפס ולא ראיתי שום קשר לריקודי הגאמבוטס של דרא"פ. ובכל זאת הבנתי שהסטפס התחיל בקרב רקדנים שחורים, גם בגלל הקשר שלו למוסיקת ג'אז.
תהיתי לעצמי האם הסטפס גם הוא "נוכס" על ידי הלבנים?
הרי כשאנחנו חושבים סטפס עולה פרד אסתר כאייקון אבל מי שהיו הרקדנים המובילים היו רובם שחורים - מסלו אנדרסון , קולי אטרינס... מי שמע עליהם בכלל? אני לא שמעתי לפני החקירה שלי בעקבות ההרצאה של דנה.

בוידאו הבא רואים רביעייה שחורה שרוקדת סטפס תו"כ ניקוי נעליים , עבודה מקובלת לשחורים בארה"ב שלפני שנות ה 60 של המאה ה-20.
לכאורה אין בקטע שום אג'נדה פוליטית מכוונת ועדיין אפשר לומר שזה ל א  פוליטי ?! לדעתי לא... במיוחד כשמסתכלים על זה מ 2016....

אומנות מגוייסת - מותר לומר?

ד"ר מילס מתארת את ההתבגרות שלה כילדה ונערה בישראל כחלק מהותי בעיסוקה בפוליטיקה.
במדינה כל כך צעירה שמיום היוולדה ועד היום נמאת במאבק פוליטי מתמיד מול כוחות סובבים ופנימיים, מול הנסיון לשילוב בין זהות לאומית, דת ודמוקרטיה באמת אי אפשר להיות א- פוליטי במדינה שלנו בעיני.
מילס מתארת את עבודתה של ויגמן כפוליטית מעצם צורת העבודה - הגישה אל הגוף, הכובד,  הקרבה לקרקע - אלמנטים פיזיים אבל יש בהם מסר חתרני , חדש אחר.
כך בעצם היא אומרת שהגישה אל הגוף, אל הקהל , אל הרקדן  - יש בה אמרה , כל בחירה של כוראוגרף היא נקיטת עמדה היא שיקוף של המציאות דרך העיניים שלו.
בימים אלה אנחנו נתקלים יותר ויותר בחיכוכים על רק השאלה  מה תפקידה של האומנות? בין האניטרס הפוליטי  לשמוא על ה"חוסן הלאומי" לבין נצורך של האומנות להיות חופשיה לבקר - ולהאיר גם במקומות הכואבים.
כשעבודתו של ארקדי זיידס אותו מזכירה מילס "ארכיון" הוצגה בישראל ובה משולבים קטעי וידאו מארגון "בצלם" הוא התבקש על ידי מסרד התרבות להסיר את סמל המדינה מתומכיו בפרסום העבודה. זיידס שזבה בפרסים שונים חלקם על ידי גורמים פורמליים כמו משרד הפיס בעצם הוחרם על ידי משרד ממשלתי בגלל שזווית מבטו אינה תואמת את הדעה הפוליטית של שרת החינוך והתרבות.
מה בעבודתו של זיידס מסכן אותנו ?
מה יקרה אם נתחיל לתמוך רק באומנות "מגוייסת" - בדומה למדינות קומוניסטיות ?
אין לי חשש שהאומנות  המבקרת והנועזת תיעלם- זהו מהותה - היא פשוט תנדוד למקום בה יש לה קהל
אבל מה קורה לחברה שמחרימה את הקולות האלה?
מה היה קורה אם היינו מחרימים את שייקספיר  או עגנון בגלל הביקורת החברתית והפוליטית שבמחזותיהם?

https://www.youtube.com/watch?v=3hZW25c9Ulg

יחידה מס' 3 משימה 2 - יזדורה דאנקן השקפתה הפוליטית-חברתית-פמיניסטית

ד"ר דנה מילס מתייחסת לאיזדורה דאנקן כיוצרת פוליטית שפעלה לדמוקרטיזציה של המחול.דאנקן חלוצת המחול המודרני, בשאיפתה ליצור מודל חדש של אישה ורקדנית , בקשה לשחרר גם את “האישה” באשר היא, מן המגבלות התרבותיות והחברתיות שהצרו את צעדיה.
ארצה להוסיף מספר התייחסויות בנוסף לאלו שצוינו בראיון. 

שילוב בין האמנות של דאנקן  לבין האמירות הפוליטיות באות לידי ביטוי דרך השקפתה הפוליטית-חברתית-פמיניסטית באופנים הבאים:

• תפיסת המחול - לשחרר את הריקוד מכבלי הבלט הקלאסי, ובמיוחד מלפיתתן המגבילה והמייסרת של נעלי הפוינט, נוספה מלכתחילה יומרה לחולל שינוי רדיקאלי יותר, שכן על ידי שחרור הרקדנית וממגבלות הבלט הדכאני.
• יחסה לבלט -  נבע גם מאמונתה הפוליטית-חברתית. היא תיעבה אוטוריטות. בימיה הראשונים בניו-יורק סבלה מאוד מהחברה הגבוהה ומערכיה השמרניים. היא הביאה אלטרנטיבה למעמד חברתי, יוקרה ורכושנות. הרעיונות הפוליטיים שלה באו לידי ביטוי גם בריקודיה. בהופעותיה בהונגריה לבשה טוניקה אדומה כדי לפאר את המהפכה ההונגרית, ובהופעותיה האחרונות באמריקה לבשה בגדים אדומים, כשהיא מביעה בפומבי עמדות בעד המהפכה הקומוניסטית בניגוד לדעת הקהל. לעתים קרובות הביעה עמדות פוליטיות, חברתיות וכלכליות ורתמה את ריקודיה למען מטרות אידיאליסטיות.
• עמדותיה האישיות - איזדורה הייתה פוריטנית והזדהתה עם העמדות הפוריטניות, שהובעו ע"י וולט וויטמן. כתוצאה מכך, עסקה בעניינים הרואיים ודחתה את הפעוט והסכריני. למען הדברים, בהם האמינה, רתמה את חייה ואת אמנותה.
• פמיניסטית - גם בחייה הפרטיים מסתמן מרד שהתבטא  בפן פמיניסטי, וזאת בשבירת מוסכמות חברתיים, היא בחרה את מאהביה וילדה מחוץ למוסד הנישואין. בעקבות ספר שקראה של הסופרת ג'ורג' אליוט בגיל 12 אמרה: "התרגשתי מאוד מאי הצדק ביחס לנשים ... החלטתי כי אני אחיה כדי להיאבק נגד הנישואין ולמען האמנציפציה של הנשים,  וכן למען הזכות לכל אישה ללדת ילד או ילדים כרצונה תוך שהיא שומרת על זכותה וכבודה." (דאנקן, 1962 עמ' 22) 
• רסיטל - כאישה ואמן עצמאית נהגה לרקוד את יצירותיה כהופעות סולו, ליריות, לא-דרמתיות, ולמרות היעילות הבימתית שלהם, לא-תיאטרליים. באופן זה היא יצרה את המושג של 'רסיטל מחול', שהפך לצורה מרכזית של הצגות מחול מודרני. (גרוסט ודונלפ, 1967)

מפעל חייה שוזר מאבקים ופעילויות פוליטיות אותם היא מציגה בעבודותיה ומביאה את קולה האישי והייחודי בדרך אלטרנטיבית דרך המחול ועל כן ללא ספק שאיזדורה דאנקן לא רק חלוצת המחול המודרני אלא גם כפי שניסחה זאת ד"ר דנה מילס "אחד האנשים הראשונים שפעלו לדמוקרטיזציה של המחול" 

מקורות:

https://www.youtube.com/watch?v=FcqzmFl0DhI

* דונקאן, א., תרגום: ויניצקי, י., ורביקוב, י., 'זיכרונותיה של רקדנית', הוצאת זיו, תל אביב  1962

* Grosset & Dunlap, Inc.: 'The dance through the Ages', New York, 1967, pg. 177-179

לסיכום, 

במפגש מול נושא "פוליטקה במחול" לתלמידים, אני מאמינה כי האמנות יוצרת פלטפורמה של הבעת דעה ועמדה פוליטית ואישית, עצם היותה ניתנת לפרשנויות מאפשרת חיבור, פתיחות וקבלה של מגוון עמדות ודעות שונות לנושא אליו מבקש היוצר/המבצע לחשוף. ולכן, מעצם הצגת הנושא ובמקרה שלנו הנושא הפוליטי כיצירת אמנות מחולית, מתקיים דיון בין הפרט לכלל, בין אובייקטיבי לסובייקטיבי, בין עמדת היוצר לעמדת הצופה.
יצירת המחול כאמנות לא תמיד מכתיבה או קובעת עמדה חד משמעית אלא מאפשרת לערער על המובן מאליו ומאפשרת לצופה להחליט בעצמו.

יחידה מס' 2 - נושא "זהות" בעקבות היצירה "אוהבים ערבים"

אחד הנושאים אליו מתייחס הלל ביצירתו "אוהבים ערבים" הוא נושא ה"זהות" אותו הייתי מביאה לדיון בכיתה. נושא המעלה שאלות רבות כגון: 

מי קובע זהות?
האם לאדם ניתנת הזכות לקבוע לעצמו יותר מזהות אחת?
זהות קולקטיבית או שכן יש בזהות זו ביטוי לא רק להכללה אלא מקום לאינדיבידואליות?
האם קביעת זהות של אחד באה לידי ביטוי באותו אופן אצל האחר?
מי יוצר את גבולות הזהות, וכיצד נקבעים גבולות אלו מבפנים ומבחוץ?

יצירה זו מצד אחד, מכוונת להשוואה ברורה ולכאורה צפויה בין זהות עדתית ולהכללה (ערבי /יהודי, ריקוד עכשווי לעומת תנועה אתנית) אך מאידך מביאה צדדים שונים לאותה הבדלה (תגובתו של בעל הזהות הערבי מצד אחד רוקד כפי שמצופה ממנו מצד שני מביא את הקול האישי שלו בשילוב ריקוד בסגנון ברקדנס).

ביצירה קיימת גם התעסקות בשבירת המיתוס של הגדרת הזהות, ההכללה, התפיסה האובייקטיבית מול הסובייקטיבי, התפיסה האישית לבין זו של האחר (של מי החומוס, למה משמש החומוס, הסימבוליות של המעשה, גבולות אישיים  מול גבולות במרחב וכד').

ממליצה לקרוא את הספר: Dance Discourses (2007)

            Franco, S. & Nordera, M. (eds.)

הפרק: Dance, Identity and Identification Processes in the Postcolonial World

            Andree Grau

            

שוויון בין המינים בעולם המחול הישראלי?

ההרצאה המרתקת של ד"ר דנה מילס גרמה לי לחשוב על נושאים שונים , חלק מהם העלתה ואחרים דווקא נושאים שמפתחים, משיקים או קשורים לסוגיות שעלו בהרצאתה.
אחת הסוגיות שעניינו אותי היא שוויון בין המינים ולאו דווקא מהאספקט של ביטויי שוויון ביצירות מחול אלא מהאספקט של שוויון בין המינים של יוצרי מחול ובעיקר ישראלים.
ההרצאה גרמה לי לחשוב מי הכוריאוגרפים הבולטים בישראל ומה המשמעות של כך.. מה המשמעות שהיוצר הכי משמעותי כאן הוא גבר? ואף מכונה 'האבא של המחול הישראלי'
http://www.haaretz.co.il/gallery/dance/.premium-1.2352852
מיהם הכוריאוגרפים העומדים במרכז הקונצנזוס ומיהם אלו שעומדים בשוליים ונחשבים לאוונגרדיים...?
אני לא טוענת שיש תשובה אחת ברורה אבל זו סוגייה מעניינת לחקירה ואינני חושבת שהדברים מקריים.
כמובן שכפי שיש כוריאגרפים גברים בלב הקונצנזוס (אוהד נהרין ורמי באר למשל) יש כוריאוגרפים גברים גם בשוליו (ארקדי זיידס) והדבר נכון גם לגבי נשים.. (רינה שיינפלד מול יסמין גודר) ובכל זאת - מה המשמעות של הדברים? והאם יש לנו כאן אמא למחול הישראלי..?
אפשר גם להרחיק ולחשוב על קובעי המדיניות, למשל - מה המשמעות שהמנהל של מרכז המחול הישראלי - סוזן דלל הוא גבר? האם זה מקרי..?
אומנם השיח הזה לא מדבר על המחול עצמו ועל יצירות מחול אבל הוא שיח מעניין בהקשר של נושא הקורס וההרצאה של ד"ר מילס
מעניין לשמוע את דעתכן....

מחול ככלי לביטוי פוליטי אישי

הצפייה בהרצאה המצוינת של ד"ר דנה מילס, כשברקע הרצאותו של ד"ר ניר מיכאלי, חידדו מאוד מדוע וכיצד מחול יכול להיות כלי פוליטי. מחול מאפשר כניסה לשיח הציבורי-פוליטי גם לאינדיווידואלים אשר הם לא פוליטיקאים, כמו גם כניסה לשיח הפוליטי דרך דרכי ביטוי אלטרנטיביות, לאו דווקא דרך השפה המילולית. כמו כן, קיימת היכולת של המחול לדמיין מציאות אחרת ולתאר מציאות קיימת, כלומר, לשמש מראה של המצב הקיים ולהראות אותו לחברה. אלו הם נושאים אשר חשוב לחדד גם לתלמידים שלנו, במיוחד לתלמידי המחול אשר מבינים פחות את חשיבות המחול המודרני ומבקשים לראות מחול מסחרי (שכמובן גם לו יש מקום בעולם שלנו, פשוט שונה) בשיעורים. 

כפי שהוזכר כבר במספר פוסטים מתחילת ההשתלמות, ה"שולחן הירוק" היא יצירה ברורה ומעניינת ולכן אידאלית על מנת לעלות את הנושא של מחול ככלי לכניסה לשיח הציבורי. ניתן לראות בבירור מוחלט איך הכוריאוגרף קורט יוס מביע דיעה אישית פוליטית  מבלי לומר מילה. בעיניי זו יצירה מצוינת אשר דרכה ניתן לבחון את המקום של אמנות המחול ככלי להבעת עמדה. 

כהמשך לבחינת הנושא הייתי מציגה את יצירת הסולו "דש" של אכרם קאן. היצירה הזו מתוארת כיצירתו האישית ביותר של קאן, אך היא מלאה בדיונים פוליטים. קאן הוא כוריאוגרף אנגלי-בנגלדשי וביצירה זו הוא מתאר ביקור שלו בבנגלדש ואת יחסיו הטעונים עם אביו המתגורר שם. 

במהלך הביקור מספר קאן סיפורים מין המהפכה הבנגלית אשר התרחשה בשנת 1971 לאחייניתו הקטנה ונכנס לויכוח עם משפחתו מכיוון שהסיפורים קשים מדי לילדה. כבר כאן קיים דיון חינוכי מבחינת מה נכון לספר לילדה לגבי המציאות בה היא חיה, וכיצד. 

דרך היחסים שלו עם אביו ואחייניתו יוצא קאן לתמונות העוסקות במהפכה אשר  גרמה למוות, לאיבוד בתים ולאיבוד שפה (המהפכה הייתה בעקבות בחירת שפה לעם הבנגלי). מתוארים סיפורים על טבח זקן אשר נלכד ונאלץ לבשל לאויביו ארוחות ברוב ימיו. כאשר ניצחו במהפכה בני עמו, לכדו את הטבח וחתכו את סוליות כפות רגליו על שהאכיל את מי שהיו אמורים להיות אויביו. כך היצירה בוחנת נושאים של נאמנות לעמך ואת נאמנות עמך אליך. מסופרים גם סיפורים אחרים מין המהפכה אשר הופכים אוניברסלים ורלוונטים לכל מהפכה. 

ניתן לצפות בראיון על היצירה (ממליצה לראות מדקה 10 אם אתם קצרים בזמן)

לאחר צפייה בסרטון עם ד"ר דנה מילס, חיפשתי חומרים על מחול פוליטי ומצאתי סרטון המקשר בצורה יפה בין השפעת המחול הפוליטי של מרתה גרהם למחול פוליטי עכשווי, גם מבחינת הטכניקה.

להקה זו קיבלה את השראתה מיצירותיה המוקדמות של מרתה גרהם המסמלות באותה תקופה את אמריקה ויצרו יצירה שמסמלת את זהותה של אמריקה בת זמננו.

שיוויון בין המינים, מעמד האישה, אלימות נגד נשים - נושאים אלה, שגם דיברה עליהם ד"ר דנה מיילס, בהרצאתה
המרתקת, מאוד מעסיקים אותי ואני מרבה לשתף את התלמידות ולחשוף אותן דרך עבודות מחול לסוגיות אלה.
השבוע כשלימדתי על איזדורה דנקן, הרגשתי שהתלמידות מתייחסות ב"מעין כבוד" אליה, מעצם היותה פמינסטית.
בעבודות של פינה באוש יש עיסוק רב במגדר, באפיון ברור לנשים ולגברים. בעבודות מסויימות מביאה פינה באוש,  בדרך האופיינית לה, אמירה ברורה על מה גברים יכולים ומה נשים לא.https://www.youtube.com/watch?v=4e3U0flBwJ0
אני חושבת שדרך קטע זה אפשר לפתח שיחה רחבה על גבולות ביחסים בין נשים וגברים, מה בין הטרדה מינית לפלירטוט.
לעומת זאת, צפינו בעבודתה של שרון איל L-E-V שבה אין גבר ואין אישה יש רק גוף שנע, והגוף הזה שווה לנשים ולגברים. עבודה זאת העלתה שוב את נושא השיוויון בין המינים מאספקט שונה לחלוטין. https://www.youtube.com/watch?v=LC6Y1UhoPRA

אני מוצאת שנושא זה מעסיק ומאוד מעניין גם את התלמידות במיוחד בגילן, ומעורר אותן לחשיבה רחבה על אומנות ככלי ביטוי חברתי/פוליטי.

ספרים רבותי, ספרים!

רוצה להפנות את תשומת ליבכן לספרים חדשים שיצאו בתרגום לעברית ויכולים להעשיר את ידיעותינו וידיעות התלמידות בנושאים הרלונטיים לקורס:

זמן והדימוי בריקוד

איזדורה דנקן באמריקה

האם תוכלו להמליץ על ספרות נוספת?

איזדורה דנקן בהקשר לשיחה עם ד"ר מילס

ד"ר מילס פותחת בכמה משפטים על איזדורה דנקן שאני מזדהה איתם בתור אישה, רקדנית, מורה, אזרחית במדינה:

1. "חייבים לה כזה חוב ענק"

2."היא אחד האנשים שפעלו לדמוקרטיזציה של המחול"

3."אני רוצה שאנשים יראו אותי, אני לא רוצה שאנשים ישלמו כסף בכדי לראות אותי"

4."דנקן פתחה ביה"ס למחול בברלין לילדים עניים בשנת 1905 "

 

ברצוני לפתוח בכמה שורות משיריו של וולט ויטמן  ,(Whitman, 1819–1892)המשורר הלאומי של אמריקה, שהיה לדאנקן מקור השראה הן בתחום החברתי והן בתחום האמנותי. דנקן מציינת אותו כאחד ממוריה ומצטטת בכתביה חלקים משיריו; כדבריה: "[...] הגילוי הרוחני הגדול ביותר של חיי עולה מתוך שורותיו של וולט ויטמן" (Duncan, 1928, 48) . השפעתו הרבה עליה ניכרת היטב בחיבוריה הידועים כגון  ריקוד העתיד וספרה האוטוביוגרפי, חיי (1928).

Duncan, Isadora. (1928), "I see America Dancing"," The Dance of the Future", The Art of the Dance, Cheney, Sheldon (ed.), New York, 47–50. 54–64.03),

 

"את שהוא לעצמו אני שר, את אדם פשוט ונבדל,

אך הוגה זו מילה דמוקרטית, זו מלה: En-Masse.

 

לתורת-הגוף מקדקוד ועד בוהן אני שר:

לא חכמת-הפרצוף בלבד ולא המח בלבד יאים לבת-השיר:

אני אומר: הדמות השלמה יאה רב יתר-

את הנקבה בשווה עם הזכר אני שר.

 

את החיים הכבירים ביצר, בדופק ובכוח,

הצוהלים, לפעולה חופשית מכל חופש יוצרו, לפי החוקים האלוהיים-

את האדם החדיש אני שר^"

 

ויטמן ביטא בשיריו את הדמוקרטיה ואת השוויון בין בני-האדם והטעים את שוויון האישה לגבר. שיריו אומרים, שעל האדם לחפש את אלוהיו בתוכו ולחיות באחדות עם הטבע. הוא הרבה לכתוב על הנשמה ורבים הגדירו אותו כמיסטיקן חילוני. ויטמן החליף את גיבורי הספרות האמריקאית הבורגנית בפשוטי העם – האיכר, זונת הרחוב, הדיג, העבד השחור הבורח ופושט-היד. הוא יצר סגנון שירי חדש ונועז הן בצורתו והן בתכניו. שירתו משולה לדהרת סוס בשדה הפתוח ויש בה מן החופש של 'העולם החדש'. סגנון שירי זה מתאפיין בשורות רחבות, במקצב מקורי וזורם ובוויתור על אלמנטים פורמאליים מסורתיים כמו משקל קבוע וחריזה. סגנונו החופשי מסמל את חירות האדם באשר הוא ואת אי-תלותו במה שמחוץ לעצמו. דברים אלה עשויים לתאר את יצירתה של דאנקן ואת פועלה בתחום החברה.

 

דאנקן, במפורש ובעקיבוּת, הזדהתה עם מצוקותיהם של בני מעמד הפועלים. זאת, כנראה, מפני שחוותה על בשרה את חיי העוני בילדותה. התמיכה הכלכלית מצד אביה הייתה זעומה ואימהּ נאלצה לעבוד במשך רוב שעות היום כדי לפרנס אותה ואת אחיה. דאנקן, כרקדנית מתחילה בלונדון, חוותה ימים רבים של רעב וכינתה את האוכל, שניזונה ממנו באותם הימים, "לחמניות הפני" .גם בשנות חייה האחרונות לא ידעה רווחה כלכלית. לאחר הפצרות רבות, כתבה את ספרה האוטוביוגרפי, חיי, מסיבות כלכליות בעיקר. היא מספרת שם על ביקורה ברוסיה בשנת 1905 ועל הפעם הראשונה, שראתה במו עיניה חוסר-צדק חברתי משווע:

 

"הייתה זו תהלוכה שראיתיה מרחוק. היא התקרבה, שחורה ועוטה יגון. היו שם [...] ארונות מתים [...] הסתכלתי בתהלוכה זו של שחר מעורפל במלוא הזוועה, שאלתי אותו לפשר הדבר. אם כי לא ידעתי רוסית, הוא השתדל להסביר לי כי אלה ארונות הפועלים שנורו למוות ביום הקודם, בחזית ארמון החורף – החמישה בינואר הגורלי של 1905 – משום שבלתי-מזוינים הם באו לארמון הצאר לבקש עזרה במצוקתם, לחם לנשותיהם ולילדיהם. בקשתי מהעגלון לעצור. הדמעות זרמו מעיני וקפאו על לחיי [...] אולם לשם מה יש לקברם עם שחר? באשר בשעה יותר מאוחרת ביום עלול הדבר לגרום למהומות נוספות. אסור היה שמחזה זה יראה בשעות היום לעיני העיר. הדמעות חנקו את גרוני. בזעם ללא גבול עקבתי אחר פועלים מוכי צער אלה, הנושאים את מתיהם הקדושים [...] אילו לא ראיתי מחזה זה, היו כל חיי מקבלים צורה שונה. שם, לנוכח תהלוכה זו שנמשכה כביכול ללא קץ, לנוכח טרגדיה זו, נדרתי להקדיש את כל מאמצי לשרות העם ולמען הנרמסים".

 

עוד באמריקה הוויקטוריאנית, כשהחברה בניופורט ובניו יורק דחתה את האמנות של דאנקן והתרכזה בעושר ובמעמד שלה עצמה, החלה דאנקן לבוז למעמד חברתי וליוקרה וגישה זו באה לידי ביטוי ביצירותיה ,כך כתבה על ריקודה לפני נשות החברה הגבוהה בניופורט:

 

"היא ארגנה את ההצגות על הדשא, ואנשי החברה הגבוהים ביותר בניופורט היו עוקבים אחר ריקודי על הדשא [...] לאחר זאת רקדתי בווילות אחרות בניופורט, אולם נשים אלו היו קמצניות ביותר, כך שבקושי יכולנו לשלם את הוצאות נסיעותינו והתאכסנותנו. אם כי הם צפו בריקודי, שהיו נחמדים למדי, לא היה להם כל מושג של הבנה על מה שביצעתי וכל ביקורנו בניופורט השאיר אחריו אכזבה. אנשים אלה נראו כה שקועים בסנוביזם ואפופים בהילת אושרם, עד שלא הייתה להם כל תחושה לאמנות [...] בימים ההם, הם ראו באמנים משהו נחות –מעין משרת ממדרגה עליונה [...] ".

 

 

 

היא מוסיפה ומספרת:

 

"כשאני שומעת כיצד טוענים הורים בעלי משפחות כי עליהם לעבוד קשה כדי להשאיר כסף לילדיהם, הריני תמהה באם הם מבינים כי בעשותם כך שוללים הם את רוח ההרפתקה מחיי ילדים האלה. כל דולר, שהם משאירים להם, מחליש אותם יותר. הירושה הטובה ביותר שאתה מסוגל להשאיר לילדך היא, להרשות לו לפלס את דרכו במו ידיו ולעמוד על רגליו בכוחותיו עצמו. שיעורי הריקוד שנתָנו פתחו לפנינו את הדלתות לבתים העשירים ביותר בסן פרנסיסקו. לא קנאתי בילדים עשירים אלה: להיפך, ריחמתי עליהם. השתוממתי לחייהם הקטנוניים והטיפשיים, וראיתי עצמי ביחס לילדי מיליונרים אלה, עשירה מהם אלף מונים, בכל מה שנותן טעם לחיים".

 

הבלט הקלאסי סימל בעיני דאנקן את כל הבלתי-רצוי, לא בעקרונות הפיזיים ובשיטות האימון בלבד, אלא גם בהשלכות החברתיות ובהיבטים האסתטיים. קשסינסקאיה(Kschessinskaya)  ופבלובה (Pavlova) היו בעיניה מכובדות כשלעצמן, אך אמנות הבלט, שהן ייצגו, לא הייתה, לדעתה, אמנות אמיתית, אלא אוסף של תרגילים מכניים והכרזה ברורה על התנהגות מעמדית, המושרשת בחצר השליט האבסולוטי. 

 

[...] רגילה הייתי להתקבל ביחס עוין וקריר מצד הבלט [...] הם אפילו הרחיקו לכת עד כדי פיזור מסמרים קטנים על מרבד הריקוד שלי עד כדי שרגלי נפצעו [...] הריני אויבתו של הבלט, שאני רואה בו אמנות כוזבת ובלתי הגיונית, הנמצאת למעשה מחוץ לתחום האמנות. אולם אי אפשר היה שלא למחוא כף לדמות האגדתית של קשסינסקאיה כאשר ריחפה על הבמה, דומה יותר לציפור נחמדה, או לפרפר, מאשר ליצור אנושי".

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

דאנקן חשה קרבה למעמדות הנמוכים בחברה ולמיעוטים אתניים ומגדריים, כגון השחורים וההומוסקסואלים, והזדהתה באופן טוטלי עם המהפכנים באירופה ובדרום אמריקה. כך, לדוגמא, בסיבוב הופעות בדרום אמריקה ב-1917 ביקרה במועדון סטודנטים שם נערכה חגיגה לכבוד יום שחרורה של ארגנטינה ואחדים מהסטודנטים ביקשו ממנה לרקוד את  המנונם:

 

בתמונה, פרסום של דאנקן לקראת מסע ההופעות בדרום אמריקה

"[...] מאחר שתמיד אהבתי לשמח סטודנטים ולאחר ששמעתי את תרגום מילות ההמנון, נעטפתי בדגל הארגנטיני והשתדלתי לגלם בפניהם את ייסורי שעבודם הקולוניאלי בעבר ואת שחרורם מידי עריצים [...] הם צעקו בהתלהבות רבה ובקשו ממני לחזור על ההמנון פעמים מספר [...] למחרת היה האמרגן שלי מלא קצף, בקראו בעיתונים את הדו"ח על הנשף והודיע לי כי בהתאם לחוק הוא רואה את החוזה שלי כמופר. כל המשפחות ההגונות בבואנוס איירס ביטלו את כרטיסיהן והחרימו את הופעותיי [...]".

 

בהופעותיה הפומביות הראשונות בבודפשט (1902) עטתה דאנקן טוניקה אדומה ורקדה לתפארת המהפכנים ההונגריים. בסיורה האמריקני האחרון הופיעה באותה תלבושת והתחננה לסיום ההתנגדות כלפי המהפכה הרוסית. שלא כמודרניסטים מוקדמים אחרים, היא יצרה כוריאוגרפיות בהתאם לדעותיה ולמחשבותיה. בסיורה בארצות הברית ב-1914 רקדה את ה-מרסייז (Marseillaise) בעודה עטויה בדגל הצרפתי וקראה להצלת צרפת. Carl Van Vechten, כתב הניו יורק טיימס, ראה בריקודה זה את המלכותי ואת העוצמה הזורמת של הניצחון (Mazo, 2000 56). Leonid Krasin, בכיר סובייטי שפעל בלונדון, ראה את דאנקן רוקדת את ה- Marche Slave בשנת 1921 והזמין אותה להופיע ברוסיה ולהקים בית-ספר למחול (Mazo, 2000, 55–58).

ערב אחד, בברלין, לאחר אחת ההופעות, ביקשה קבוצת סטודנטים מדאנקן שתנאם לפניהם:

 

"[...] מדוע אתם, אוהבי אמנות, מרשים את קיומה של השערורייה המזוויעה הזו במרכז עירכם? הסתכלו נא בפסלים אלה! ואתם הנכם סטודנטים לאמנות, אך אילו הייתם סטודנטים לאמנות כהלכה, לוקחים הייתם הלילה אבנים, רוגמים אותם והורסים אותם. אמנות! האם זוהי אמנות? לא! אלו הן רק דמויות הקיסר ".

 

אמריקאים רבים תִייגו אותה כבולשביקית (המושג 'קומוניסט' לא היה נפוץ עדיין בהקשר ההתפתחויות ברוסיה – ברית המועצות). בעיניה, ההבדל בין מה שיש, או שניתן, לרקוד לבין מה שאין לרקוד נקבע רק על-פי השקפותיה. לאחר שחוותה את המשטר הסובייטי כשהקימה את בית-הספר למחול בשנות המהפכה המוקדמות התפכחה מהאוטופיה הקומוניסטית, אבל ספרה האוטוביוגרפי, חיי, עודנו חדור אמונה מהפכנית. בריקודיה הפוליטיים הייתה סתירה: מצד אחד, ריקודיה נראו זורמים ומוּנעים בכוח חיצוני; מצד שני, נושאי הריקוד והמוסיקה היו כבדים וקשים. הסתירה הפנימית הזו בין קלות לכובד, בין דינמיות לקביעות, סייעה בהפיכת ריקודיה לסמל למאבק פוליטי .(Mazo, 2000, 49–55)  את ריקודיה ראתה, בין השאר, כאמצעי להשגת מזור לחלשים. בשנת 1923 חזרה דאנקן מרוסיה וערכה הופעה בפריז, ללא אמרגן. בסיום ההופעה פסעה אל קצה הבמה ופנתה לקהל:

 

"ידידי מכבר עשרים שנה [...] קרבו אליי. יש לי שני דברים לומר לכם. האחד, כתבו עלי שאני בולשביסטית, האם מראה פני בולשיביסטיים? לא, לא! [...] אבל אני באה ממוסקבה [...] ראיתי שם ילדים קטנים רבים הגוועים ברעב. תנו לי כמה פרוטות עבור הילדים הגוועים במוסקבה, אשר אין להם מושג כל שהוא על הפוליטיקה [...] ".

 

בתגובה לדבריה אלו זרמו שטרי-כסף וכיסו את הבמה (דאנקן, 1962, 370). במסעה בדרום אמריקה עברה במדינת באהיה שבצפון-מזרח ברזיל ואזי סיפרה בחיי על הפעם הראשונה שראתה לבנים ושחורים אלו עם אלו ולא בנפרד, כפי שהיה נהוג בארצות הברית:

 

"בבאהיה ביקרתי לראשונה בעיר בעלת אקלים כמעט טרופי [...] זו הייתה הפעם הראשונה שראיתי את הגזע הלבן והשחור בצוותא כמשהו רגיל [...] נשים היו נוסעות לכנסיה להטביל את התינוקות המולטים הערומים שלהן [...] בכל באהילה שגשגה אהבת הגזעים השחור והלבן. במספר רובעים בעיר, הציצו מהחלונות נשים שחורות, לבנות וצהובות, כשהן רכונות בעצלות על החלונות של בתי הבושת, ובמראה פניהן לא היו כל מבטי דאגה וסודיות, כמבטיהן הרגלים והאופייניים של הפרוצות בערים הגדולות".

 

 

 

מצרפת קישור בנושא:

https://www.youtube.com/watch?v=JKbNV3MKV-A

https://www.youtube.com/watch?v=sDZLlHZyFdw