שלום לכלום,
בחרתי להתייחס לנושא השוויון על סמך מה שאמרה ד''ר דנה מילס בראיון.
בראש ובראשונה אני מזדהה עם ד''ר מילס בנושא השוויון. כביכול כולם שווים לפחות בסיסמאות, אבל מי באמת מדבר? למי יש את היכולת להגיד את מה שהוא חושב באמת, לפחות לפני עידן הטכנולוגיה של תחילת המאה ה-21? ואפילו היום עם התפתחות העצומה של כל הכלים הדיגיטליים למינהם, כשכל אחד יכול לכתוב את דעתו בבלוג, פייסבוק ורשתות חברתיות שונות ומגוונות למינהן למי באמת המידע הזה מגיע? מי נחשף לכתוב? ומכיוון שכל אחד מנסה להתאים את העולם לעצמו, לאיזה מידע אנו שמים לב ומאיזה מתעלמים?האם אנחנו זוכרים אחרי חמש דקות מה שמענו/קראנו או שפשוט עשינו "delete"?
אין ספק שבתחילת המאה ה-20 להגיד את מה שאתה חושב היה קשה מאוד עד בלתי אפשרי. איזדורה דנקן לא רק הצליחה לעשות זאת, אלא גם נחרטה בדפי ההיסטוריה, אולי לרוב כמו שאמרה ד''ר מילס לא כאשת מחול, אלא בזכות רעיונותיה המהפכניים והחיים הסוערים שלה, אבל העובדה שכמעט כולם היום, אחרי כמאה שנה יודעים/מכירים/שמעו מי זאת לעומת רבים אחרים שעשו לא פחות ואפילו יותר ונשארו "אנונימיים לקהל הרחב" מעידה לדעתי שהאישה הזאת הייתה מאוד כשרונית (ולא רק בתחום המחול) והצליחה בגדול בקידום נושא השווין.
איזדורה דנקן חיה בתקופה כשרעיונות של חרות, פמניסטיות ושויון היו אוונגרד. רוב האנשים בכלל לא הבינו מה כל אלה אומרים ואיך אוכלים את זה במיוחד בארה''ב השמרנית עד מאוד. זאת הייתה אחת הסיבות שאיזדורה נסעה לאירופה בתקווה שיבינו אותה שם טוב יותר. אין ספק שאיזדורה דנקן הייתה פמיניסטית, קומוניסטית, אידיאליסטית, אישיות מפורסמת ומרתקת, אבל גם לה היה קשה מאוד להגיע למעלה אם בכלל ולהגיד באופן מילולי מה שהיא חושבת כדי שיקשיבו לה, לכן היא מצאה דרך מיוחדת במינה וחדשה לאותם ימים לדבר דרך העבודות שלה, דרך הגוף ללא מילים אבל בצורה שהבינו אותה בכל העולם ללא שום צורך בתרגום.
כמובן שפתיחת בית ספר בברלין ומאוחר יותר פתיחת בית ספר ברוסיה מעידים עוד יותר על העובדה כמה איזדורה דנקן רצתה להגיע לשוויון ומתן הזדמנויות שווה לכולם.
היום זה נראה לנו כה מובן מאליו, להביע בעבודות שלנו את מה שאנחנו חושבים ומרגישים.לכן תמיד צריך לזכור שגדולתה של איזדורה דנקן הייתה בפתיחת חלון הזדמנויות חדשה - תגיד מה שאתה רוצה דרך יצירתך וכך תקבל הזדמנות שישמעו אותך.
בחרתי להתייחס לנושא השוויון על סמך מה שאמרה ד''ר דנה מילס בראיון.
בראש ובראשונה אני מזדהה עם ד''ר מילס בנושא השוויון. כביכול כולם שווים לפחות בסיסמאות, אבל מי באמת מדבר? למי יש את היכולת להגיד את מה שהוא חושב באמת, לפחות לפני עידן הטכנולוגיה של תחילת המאה ה-21? ואפילו היום עם התפתחות העצומה של כל הכלים הדיגיטליים למינהם, כשכל אחד יכול לכתוב את דעתו בבלוג, פייסבוק ורשתות חברתיות שונות ומגוונות למינהן למי באמת המידע הזה מגיע? מי נחשף לכתוב? ומכיוון שכל אחד מנסה להתאים את העולם לעצמו, לאיזה מידע אנו שמים לב ומאיזה מתעלמים?האם אנחנו זוכרים אחרי חמש דקות מה שמענו/קראנו או שפשוט עשינו "delete"?
אין ספק שבתחילת המאה ה-20 להגיד את מה שאתה חושב היה קשה מאוד עד בלתי אפשרי. איזדורה דנקן לא רק הצליחה לעשות זאת, אלא גם נחרטה בדפי ההיסטוריה, אולי לרוב כמו שאמרה ד''ר מילס לא כאשת מחול, אלא בזכות רעיונותיה המהפכניים והחיים הסוערים שלה, אבל העובדה שכמעט כולם היום, אחרי כמאה שנה יודעים/מכירים/שמעו מי זאת לעומת רבים אחרים שעשו לא פחות ואפילו יותר ונשארו "אנונימיים לקהל הרחב" מעידה לדעתי שהאישה הזאת הייתה מאוד כשרונית (ולא רק בתחום המחול) והצליחה בגדול בקידום נושא השווין.
איזדורה דנקן חיה בתקופה כשרעיונות של חרות, פמניסטיות ושויון היו אוונגרד. רוב האנשים בכלל לא הבינו מה כל אלה אומרים ואיך אוכלים את זה במיוחד בארה''ב השמרנית עד מאוד. זאת הייתה אחת הסיבות שאיזדורה נסעה לאירופה בתקווה שיבינו אותה שם טוב יותר. אין ספק שאיזדורה דנקן הייתה פמיניסטית, קומוניסטית, אידיאליסטית, אישיות מפורסמת ומרתקת, אבל גם לה היה קשה מאוד להגיע למעלה אם בכלל ולהגיד באופן מילולי מה שהיא חושבת כדי שיקשיבו לה, לכן היא מצאה דרך מיוחדת במינה וחדשה לאותם ימים לדבר דרך העבודות שלה, דרך הגוף ללא מילים אבל בצורה שהבינו אותה בכל העולם ללא שום צורך בתרגום.
כמובן שפתיחת בית ספר בברלין ומאוחר יותר פתיחת בית ספר ברוסיה מעידים עוד יותר על העובדה כמה איזדורה דנקן רצתה להגיע לשוויון ומתן הזדמנויות שווה לכולם.
היום זה נראה לנו כה מובן מאליו, להביע בעבודות שלנו את מה שאנחנו חושבים ומרגישים.לכן תמיד צריך לזכור שגדולתה של איזדורה דנקן הייתה בפתיחת חלון הזדמנויות חדשה - תגיד מה שאתה רוצה דרך יצירתך וכך תקבל הזדמנות שישמעו אותך.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה