בראיון המעניין של שירי את ד"ר דנה מילס עניין אותי במיוחד הגישה שלה לדון בנושא כמו פוליטיקה מתוך שילוב של נקודות מבט ודוגמאות שהן מאוד שונות, כאילו שייכות לקטגוריות נפרדות.
מצד אחד  דנקן וגראהם כחלק מהקאנון המחולי ומצד שני סיפור ה Gumboots Dance שלא ברור אם הוא סיפור אנתרופולוגי , דוגמא למחול פולחני? או שמא עממי?

המגפיים ששינו את פני הטלויזייה...

מעולם לא שמעתי על הפרק הזה בהיסטוריה ועל סגנון הריקוד  הזה ששילב רקיעות ושירה כדי ליצור "שפה סודית" תחת המשטר המדכא של דרום אפריקה. זה הזכיר לי תופעה חברתית אחרת שהפכה לריקוד/ספורט - סיפור הקפוארה בברזיל. בברזיל שהיתה קולוניה פורטוגלית העבדים שנאסר עליהם להתאמן בצורת אגרוף או כל אימון אחר שיאפשר להם להתנגד ללבנים  ששלטו בהם ביד קשה התאמנו בסתר. הם יצרו מעגל שסוגר על זוג המתאמן בלחימה במרכזו וכך הסתירו אותם וליוו ומוסיקה. כשהגיע ה"אדון" הלבן אפשר היה לטשטש את הפעילות ולהציגה כמעגל ריקודים לא מזיק.
לאחר הצפייה בראיון מיד פניתי ליוטיוב לראות איך נראה ריקוד מגפי הגומי המתואר
זו דוגמא לאותו ריקוד מגפיים כפי שהשתמר והוא נראה היום:

https://www.youtube.com/watch?v=gj7Y2Mq6jvI&list=RD6WdhA_i8YT0&index=4

https://www.youtube.com/watch?v=6WdhA_i8YT0

זה הזכיר לי משהו בין סטפס- ריקוד אירי - לתיפוף גוף - מיומנה . זה גם הזכיר לי את ה stapping  האמריקאי בן ימינו בו קבוצות רוקעות ומדקלמות כתרבות של העצמה בקרב שחורים אמריקאים צעירים.

התחלתי לבדוק כיצד התפתח הסטפס ולא ראיתי שום קשר לריקודי הגאמבוטס של דרא"פ. ובכל זאת הבנתי שהסטפס התחיל בקרב רקדנים שחורים, גם בגלל הקשר שלו למוסיקת ג'אז.
תהיתי לעצמי האם הסטפס גם הוא "נוכס" על ידי הלבנים?
הרי כשאנחנו חושבים סטפס עולה פרד אסתר כאייקון אבל מי שהיו הרקדנים המובילים היו רובם שחורים - מסלו אנדרסון , קולי אטרינס... מי שמע עליהם בכלל? אני לא שמעתי לפני החקירה שלי בעקבות ההרצאה של דנה.

בוידאו הבא רואים רביעייה שחורה שרוקדת סטפס תו"כ ניקוי נעליים , עבודה מקובלת לשחורים בארה"ב שלפני שנות ה 60 של המאה ה-20.
לכאורה אין בקטע שום אג'נדה פוליטית מכוונת ועדיין אפשר לומר שזה ל א  פוליטי ?! לדעתי לא... במיוחד כשמסתכלים על זה מ 2016....

אומנות מגוייסת - מותר לומר?

ד"ר מילס מתארת את ההתבגרות שלה כילדה ונערה בישראל כחלק מהותי בעיסוקה בפוליטיקה.
במדינה כל כך צעירה שמיום היוולדה ועד היום נמאת במאבק פוליטי מתמיד מול כוחות סובבים ופנימיים, מול הנסיון לשילוב בין זהות לאומית, דת ודמוקרטיה באמת אי אפשר להיות א- פוליטי במדינה שלנו בעיני.
מילס מתארת את עבודתה של ויגמן כפוליטית מעצם צורת העבודה - הגישה אל הגוף, הכובד,  הקרבה לקרקע - אלמנטים פיזיים אבל יש בהם מסר חתרני , חדש אחר.
כך בעצם היא אומרת שהגישה אל הגוף, אל הקהל , אל הרקדן  - יש בה אמרה , כל בחירה של כוראוגרף היא נקיטת עמדה היא שיקוף של המציאות דרך העיניים שלו.
בימים אלה אנחנו נתקלים יותר ויותר בחיכוכים על רק השאלה  מה תפקידה של האומנות? בין האניטרס הפוליטי  לשמוא על ה"חוסן הלאומי" לבין נצורך של האומנות להיות חופשיה לבקר - ולהאיר גם במקומות הכואבים.
כשעבודתו של ארקדי זיידס אותו מזכירה מילס "ארכיון" הוצגה בישראל ובה משולבים קטעי וידאו מארגון "בצלם" הוא התבקש על ידי מסרד התרבות להסיר את סמל המדינה מתומכיו בפרסום העבודה. זיידס שזבה בפרסים שונים חלקם על ידי גורמים פורמליים כמו משרד הפיס בעצם הוחרם על ידי משרד ממשלתי בגלל שזווית מבטו אינה תואמת את הדעה הפוליטית של שרת החינוך והתרבות.
מה בעבודתו של זיידס מסכן אותנו ?
מה יקרה אם נתחיל לתמוך רק באומנות "מגוייסת" - בדומה למדינות קומוניסטיות ?
אין לי חשש שהאומנות  המבקרת והנועזת תיעלם- זהו מהותה - היא פשוט תנדוד למקום בה יש לה קהל
אבל מה קורה לחברה שמחרימה את הקולות האלה?
מה היה קורה אם היינו מחרימים את שייקספיר  או עגנון בגלל הביקורת החברתית והפוליטית שבמחזותיהם?

https://www.youtube.com/watch?v=3hZW25c9Ulg