חינוך ופוליטיקה

מחול פוליטי בראיית פדגוגיה חדשנית

מאת שבי אברמוביץ 

בהרצה שהייתה עם ד"ר רונן מכאלי עסקנו בשאלה האם יש מקום לפוליטיקה בבתי הספר? 

ד"ר רונן הציג כמה גישות שמתייחסות לשאלה זו. אחת הגישות, הציגה את תפקיד בית הספר שהוא לחנך ולטפח אזרחות דמוקרטית וכן להכניס פוליטיקה לשיח החינוכי, אך זה צריך להיות מוגדר. תהליך זה מאפשר לתלמידים להיחשף לסוגיות ולגבש דעות בנושאים שונים. החשיפה לדיון פוליטי מדוד מאפשר שיח הגון ונותן מקום לדעות שונים. אני מאוד תומכת בגישה זאת וחושבת שעל המורה לתת לתלמידים להתמודד עם שיח פוליטי, אך גם על המורה עצמו להיות נטרלי ולא להביע דעה נחרצת מאחר ולמורה יש השפעה ישירה על גיבוש דעת התלמיד ובכך אנו מנצלים את הכוח והסמכות כמורה מול תלמידים. 

תחום האומנות מאפשר מקום רחב של הבעה, ביקורת, התנגדות, הסכמה וכדומה. להבעה דרך יצירה  יש ערך אינדיבידואלי  המאפשר חשיבה שונה, יכולת הבעה, חריגה מהמוסכם או טבעי. תחום האומנות מאפשר שיח ודיון פוליטי בדרך שונה ונותן מקום המכבד את דעת האחר. כמורה בתחום המחול הייתי חושפת את תלמידי ליצירה "אוהבים ערבים" מאת הלל קוגן. ליצירה זו יש תעוזה ואמרה מאוד ברורה, היצירה עם מסר פוליטי חברתי מובהק שאינו מתבייש להציג את המציאות הישראלית שבה אנו חיים. הלל קוגן מציג בעזרת טקסט ותנועה שתי דמויות, המייצגות שתי זהויות לאומיות שונות, שתי זהויות אישיות שונות, ואת מבנה היחסים בינהם. קוגן מציג דמות של זהות לאומית אל מול הזהות הלאומית השנייה.

הסוגיה שהייתי מביאה לדיון בכיתה היא כיצד משתמש היוצר בדמות האחר, בדימויים בימתיים, בטקסט ובתנועה כדי להגדיר את הדמות המרכזית? מהם האמצעים המשמשים להבניית הזהות האישית של הדמות היוצר ביצירה ואיזה תפקיד ממלאת דמות האחר בתהליך הבנייה הזה?