יום רביעי, 13 בינואר 2016

מחשבות על אמנות בעקבות "אוהבים ערבים"

שלום לכולן,

היצירה "אוהבים ערבים" של הלל קוגן גרמה לי להמון מחשבות בנושא הפוליטיקה, מעבר לנושא המרכזי של היחסים הפוליטים והחברתיים בין היהודים לערבים במדינת ישראל (נושא שהוא בעיניי חשוב, רלוונטי ואשר הועבר בצורה כה נהדרת ששווה לכתוב פוסט שלם רק על זה). במהלך הצפייה ואחריה, מצאתי את עצמי חושבת לא רק על הפוליטיקה של המדינה שלנו, אלא גם על הפוליטיקה של האמנות שלנו.

הדבר שתפס אותי אישית ביצירה היה תיאור תהליכי היצירה המחולית עצמה: הניסיון להעביר מחשבות או רעיונות בצורה שמובנית לעיתים ליוצר אך לא תמיד לקהל או למשתתפים ביצירה, הבחירה במטאפורות שהן לעיתים בנאליות ופשטניות ולעיתים כה מסובכות שרק מי שחשב עליהן יכול להבין אותן, וביקורות נוספות לגבי אומנות בת זמנינו, ביקורת אשר הועברה לקהל עם הומור עצמי נהדר. ביקורת אשר שואלת לא רק מה הסטיריאוטיפים שלנו כיהודים בישראל, אלא גם באיזה סטיריאוטיפים אנו חוטאים כאנשי מחול ואמנות. 

 בשיעורי תולדות המחול אנחנו מסבירים לתלמידים שלנו שמחול הוא ראי החברה בה הוא נוצר. במהלך "אוהבים ערבים" עלתה בראשי השאלה של מה זה אומר עלינו כחברה אם אמנות בכלל, ומחול בפרט, עדיין משמשים כראי של החברה?

ישנה תחושה כי ביצירה העכשווית, העניין האישי של הכוריאוגרף או היוצר חשוב לעיתים יותר מחווית הצופה. אם תחושה זו היא נכונה, מה זה אומר על החברה שלנו? שהראי מופנה לאינדיווידואל ולא לחברה (כמובן ניתן לטעון שהחברה בנויה מאינדויווידואלים, אך רק חלק מחוויות של האינדיווידואל קושרות אותנו למה שנקרא חברה)? האם זה נכון שהצורך בביטוי הוא בעצמו סיבה מספקת ליצור יצירה לקהל הרחב? והאם צורך לביטוי עצמי יכול בכלל להיות מסופק אם יצירה לא מצליחה לגעת ולהגיע לקהל עליה הופנה? ובמידה והתשובה היא כן, יוצר יכול להרגיש מסופק מעצם העובדה שהוא יצר, ללא קשר באיך היצירה התקבלה, האם זה אומר שאדם בחברה שאנו חיים בה יכול להיות מסופק ללא 'האחר'? האם המציאות הקפיטליסטית אשר אנו חיים בה, שותפה למנטליות של ראייה מוגברת של העצמי? 

ועל שאלות אלו, עליהן אולי, ביום מין הימים אנסה לענות במהלך דוקטורט, כמובן לא באו תשובות, רק עוד שאלות:
מה עתיד האומנות? אם אמנים יוצרים מתוך הצורך ליצור, לעיתים בלי התחשבות בצרכי הקהל, אבל הקהל הוא נתח השוק אליו פונה היוצר, כיצד יוכל להמשיך ליצור האמן בעולם המתנהל בצורה קפיטליסטית. כלומר, עולם בו אין הצדקה לקיום פעילות לה אין שוק? מלבד יצירה למגירה כמובן. 

לאחר הכתיבה הזו, אני נזכרת שהתלמידות שלי בכיתה י' ושהשאלות האלה אולי גדולות עליהן. אולי מכיוון שאין להן עוד תמונה מלאה של מה שקורה במחול עכשווי, אמנות עכשווית ואמנות קונספטואלית. אז כנראה שעם כיתות י' הייתי נשארת ביהודים-ערבים. נושא מסובך מזווית אחרת. 

מצד שני, דווקא להן אולי יהיו תשובות טובות לשאלות האלו מלי. מה אתן חושבות? 

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה