בעיקבות הראיון עם ד"ר דנה מילס

שלום לכולם,

הראיון עם ד"ר דנה מילס היה מעניין מאוד וגרם לי לחשוב על הרבה דברים. החלק הראשון של הראיון, בו דיברה על היוצרות איזדורה דנקן ומרתה גרהאם היה המובן לי ביותר וגם הקרוב אלי ביותר מתוך כל הנושאים עליהם דיברה ד"ר מילס. לכן, אני בוחרת להתייחס לשתי היוצרות האלה.

מתוך דבריה עלתה בי ההבנה עד כמה הביוגרפיה של יוצרים שונים, במקרה זה, יוצרות, חשובה ואף הכרחית בשיח האמנותי, הפילוסופי והפוליטי. ולכן, מבחינתי, שיחה או מחקר על יוצר/ת, מתחיל בלימוד החיים האישיים שלהם. חקר וניתוח היצירות עצמן צריך להיות שזור וקשור ועומד ביחס לביוגרפיה ולקורות אותן באותן שנים. 

במקרה של איזדורה דנקן ומרתה גרהאם, הביוגרפיה שלובה מאוד ביצירה. ד"ר מילס התייחסה והזכירה פרטים רבים מתוך הביוגרפיה של דנקן וכיצד היא מתקשרת ליצירה. איזדורה היתה למעשה אם חד הורית בראשית המאה העשרים, למעשה, היא היתה בת לאם חד הורית שהרי אמה, גילדה אותה ואת אחיה לבדה. דנקן קיבלה לאורך חייה החלטות שהלכו נגד הזרם המקובל והובילה את חייה באופן בלתי תלוי בנורמות חברתיות: עזבה את שיעורי הבלט הקלאסי, עזבה את מולדתה ולקחה איתה את כל משפחתה ללונדון, הקימה בתי ספר לבלט, החליפה בני זוג וכו'. היא היתה אדם חופשי במלוא מובן המילה וככזאת, היא יכלה "לשחרר' את המחול מכבליו המקובעים. לא פלא שהיא השפיעה כל כך עמוקות גם על טובי אמני הבלט באירופה (סרגיי דיאגילב, מיכאל פוקין ועוד).

כמוה, גם מרתה גרהאם היתה אישה חזקה מאוד. היא החלה לרקוד בגיל מאוחר יחסית, לאחר מות אביה. עובדה שדווקא מצביעה על כך שיתכן והיתה צריכה להשתחרר ממרותו כדי להגשים את חלומה. גרהאם אף היא שלטה בגורלה כאשר עזבה את בית הספר הדנישון בקליפורניה ועברה לניו-יורק כדי להתחיל בקריירה עמצאית.

עובדה מעניינת היא שגם דנקן וגם גרהאם רקדו בהתחלה ריקודי סולו ומאוחר יותר חיברו ריקודים רק לנשים בהן שתיהן שאפו לבטא את האמת הפנימית ברוח המודרניזציה. רק לאחר שמרתה גרהאם הכירה את אריק הוקינס בראשית שנות הארבעים של המאה, היא החלה לחבר תפקידים גם עבור גברים.

בהשפעת אריק הוקינס, שהיה מומחה לתרבות יוון הקלאסית, החלה גרהאם לחבר את היצירות ה'יווניות' שלה לדוגמה: אל תוך המבוך, קליטמנסטרה, מסע לילה ומערת הלב. העובדה המעניינת לגבי היצירות הללו היא הבחירה של גרהאם להתמקד בדמות הנשית ביצירה גם אם במיתוס המקורי הדמות היא משנית בלבד. כך למשל ההתמקדות שלה ביוקסטה, אמו של אדיפוס במסע לילה או בדמותה של אריאדנה באל תוך המבוך. בנוסף לאמירה המשמעותית של השמת הדמות הנשית במרכז והתמקדות בהבנת תהליכי הנפש שלה, יצירות אלה הניבו סולואים נשיים חזקים ועצמתיים במיוחד. הנה כמה דוגמאות:

מתוך קליטמנסטה: https://www.youtube.com/watch?v=WihUqVY5RkI

מתוך אל תוך המבוך: https://www.youtube.com/watch?v=ieMO1Z0UhGQ

ד"ר מילס ציינה את אטיוד המהפכה של איזדורה דנקן כיצירה פוליטית מכיוון שהיא מתייחסת למהפכה ברוסיה וזאת מעבר לכל פועלה הפמיניסטי והפוליטי שבא לידי ביטוי בביוגרפיה שלה. גם למרתה גרהאם יש כמה יצירות עם אמירה פוליטית יותר מפורשת שחיברה בעיקר בראשית שנות יצירתה. הדוגמה הטובה ביותר היא הריקוד צעדים ברחוב מתוך מחזור הריקודים כרוניקל. צעדים ברחוב נוצרה בשנת 1936 בהשפעת השפל הכלכלי הגדול בארה"ב ולאחר שגרהאם התוודעה לזוועות מלחמת האזרחים בספרד. זו יצירה קודרת מאוד המעבירה תחושה של בדידות, ניכור, תלישות וזרות. יצירה לנשים בלבד המתעסקת מבחינת תנועתית עם וריאציות של צעדים. תנועות הידיים והזרועות קפואות ומקובעות, המבנים בחלל מסודרים ומקובעים, לעיתים מזכירים מצעד או הפגנה. הפנים קפואים וחמורי סבר. אני מוצאת דמיון רב מבחינה תנועתית ומבחינת האווירה והרעיונות בין אטיוד המהפכה וצעדים ברחוב. מה אתן חושבות?

https://www.youtube.com/watch?v=yC5u43SyGLw

https://www.youtube.com/watch?v=P0ic5gNsNSM

להמשך השיח הייתי בוחרת להמשיך ותהמקד בארה"ב, שם, לפי הרגשתי היה הרבה שילוב ועירוב בין פוליטיקה ואישואים חברתיים ובין המחול. אלווין איילי ולהקתו היא דוגמה מצויינת להתייחס למעמד השחורים בארה"ב, חברי הג'דסון צ'רץ' בהתייחס למלחמת וויאטנם ולמהפכת הצעירים ועוד ועוד.

לסיכום, אני חושבת שזה נושא מאוד מעניין שגם מעמיד את השיח על המחול במקום מאוד חשוב ומעניין גם עבור הבנות. סיפורי החיים של היוצרים והבנת ההקשר הכללי בו מתרחשת היצירה זה היבט חשוב ומבחינתי אסטרטגיית הוראה (זה במקום?) ממעלה ראשונה.