שלום לכולן.
מאחר ואני כותבת רק כעת גיליתי שמרבית הרעיונות שלי כבר הועלו בפוסטים שלכן. גם אני חושבת ש zero degrees היא מעולה ומאוד רלוונטית כך גם עבודתם The cost of living של DV8 ובכל זאת אנסה להוסיף משהו...
אני מרגישה שכמורה למחול אני נהנית מחופש ומרחב תמרון שהוא ייחודי ללימודי אומנות בתוך המערכת הפורמלית.
השיעור מתרחש בסטודיו בלי שולחנות וכסאות, הלוח הוא הגוף, קוד הלבוש שונה, ההיררכיה קיימת אבל גם אני נשכבת , מתגלגלת , קופצת כמו התלמידות על הרצפה. הקבוצות קטנות ויש תחושה שאפשר לנהל שיח מעמיק ברמה הפיזית והתאורתית.
דווקא הנושא הפוליטי "הקלאסי" של ימין - שמאל, יהודים - ערבים, הוא נושא שפחות יוצא לי להתקל בו אבל נושאים אחרים משמעותיים באותה מידה עולים לא מעט במיוחד בהנחייה שלי לבגרות בקומפוזיציה.
בין העבודות שאני מנחה השנה יש: ארכיטיפ האישה בסיפור סינדרלה, יחסים חד מיניים, הטרדה מינית, חופש ביטוי או היעדרו בקהילה החרדית ו מאבקם של שחורים לשוייון בארה"ב.
אני נהנית להנחות את התלמידות האלה למרות האתגרים שבחיפוש הדרך שלהן להציג עמדה ביחד עם הדרישה ל"פיתוח שפה" ולפיענוח של העבודה הקומפוזיציונית.
אני חושבת על יוצר כמו קאנינגהאם, למרות תרומתו לקאנון מעולם לא התחברתי לעבודותיו לעומת זאת לתפיסת הצאנס התחברתי אך עדיין יש בה משהו לא מחייב לנקיטת עמדה בהגדרה. נדמה שפוליטיקה הפכה לחלק מהד.נ.א. של המחול העכשווי. מה השתנה ?
היוצרים לרוב לא מעוניינים להסביר משום שלהשאיר עבודה לפרשנות משאיר אותה הרבה יותר עשירה
מדוע אנו כמורים מרגישים צורך להתייחס לפן הפוליטי חברתי ? אולי זה כי אנחנו כמורים ואומנים מרגישים שאין לנו ברירה אלא להביע עמדה, הרי העיסוק במחול נראה לפעמים מנותק מה"מציאות"זה בולט במיוחד בתקופות מלחמה כשעולות שאלות סביב חזרות והופעות, יש תחושה בזמנים כאלה כאילו "לא ראוי " לעסוק באומנות בזמנים כאלה אלא אם נגייס אותה ונלך לרקוד במקלטים....ולכן אין לנו אלא להתחבר אל המתרחש בסביבתנו דרך המחקר והעניין שלנו בתנועה.
נשאלה השאלה באחד הבלוגים למה תנועה ציבורית מופיעה יותר בחו"ל והתשובה לכך לדעתי היא שמדינת ישראל הצעירה עדיין לא השכילה לשחרר את האומנות משירותה הצבאי.
האומנות בראשית המדינה הייתה מגוייסת ,וגם היום אחרי 60 שנה ולמרות חופש הביטוי והיצירה כשהממסד משלם ישנה ציפייה ליישור קו עם אידיאולוגיה ציונית, לאומנית ופטריוטית. נכון שיש מסגרות שמעודדים חופש יצירתי מוחלט אך אומנות שמערערת על כך תתקשה לקבל מימון ממשרד החינוך והתרבות ואותם יוצרים ילכו לחפש מקורות מימון באירופה כי רקדנים גם אוכלים וצריכים כסף כשהם הולכים לסופר.
מספיק לחשוב על המחלוקת סביב סיפורה של דורית רביאן שעוסק ברומן בין יהודיה וערבי שנגנז מלימודי ספרות כדי להבין כמה צוגבל חופש הדיון בנושא בימים אלה.
מוסיפה את אחד הטקסטים הכי פוליטיים שכתבו בעיניי על ידי יוצרת מחול.
מניפסטו של איבון ריינר (1965)
No to spectacle.
No to virtuosity.
No to transformations and magic and make-believe.
No to the glamour and transcendency of the star image.
No to the heroic.
No to the anti-heroic.
No to trash imagery.
No to involvement of performer or spectator.
No to style.
No to camp.
No to seduction of spectator by the wiles of the performer.
No to eccentricity.
No to moving or being moved.
מאחר ואני כותבת רק כעת גיליתי שמרבית הרעיונות שלי כבר הועלו בפוסטים שלכן. גם אני חושבת ש zero degrees היא מעולה ומאוד רלוונטית כך גם עבודתם The cost of living של DV8 ובכל זאת אנסה להוסיף משהו...
אני מרגישה שכמורה למחול אני נהנית מחופש ומרחב תמרון שהוא ייחודי ללימודי אומנות בתוך המערכת הפורמלית.
השיעור מתרחש בסטודיו בלי שולחנות וכסאות, הלוח הוא הגוף, קוד הלבוש שונה, ההיררכיה קיימת אבל גם אני נשכבת , מתגלגלת , קופצת כמו התלמידות על הרצפה. הקבוצות קטנות ויש תחושה שאפשר לנהל שיח מעמיק ברמה הפיזית והתאורתית.
דווקא הנושא הפוליטי "הקלאסי" של ימין - שמאל, יהודים - ערבים, הוא נושא שפחות יוצא לי להתקל בו אבל נושאים אחרים משמעותיים באותה מידה עולים לא מעט במיוחד בהנחייה שלי לבגרות בקומפוזיציה.
בין העבודות שאני מנחה השנה יש: ארכיטיפ האישה בסיפור סינדרלה, יחסים חד מיניים, הטרדה מינית, חופש ביטוי או היעדרו בקהילה החרדית ו מאבקם של שחורים לשוייון בארה"ב.
אני נהנית להנחות את התלמידות האלה למרות האתגרים שבחיפוש הדרך שלהן להציג עמדה ביחד עם הדרישה ל"פיתוח שפה" ולפיענוח של העבודה הקומפוזיציונית.
אני חושבת על יוצר כמו קאנינגהאם, למרות תרומתו לקאנון מעולם לא התחברתי לעבודותיו לעומת זאת לתפיסת הצאנס התחברתי אך עדיין יש בה משהו לא מחייב לנקיטת עמדה בהגדרה. נדמה שפוליטיקה הפכה לחלק מהד.נ.א. של המחול העכשווי. מה השתנה ?
היוצרים לרוב לא מעוניינים להסביר משום שלהשאיר עבודה לפרשנות משאיר אותה הרבה יותר עשירה
מדוע אנו כמורים מרגישים צורך להתייחס לפן הפוליטי חברתי ? אולי זה כי אנחנו כמורים ואומנים מרגישים שאין לנו ברירה אלא להביע עמדה, הרי העיסוק במחול נראה לפעמים מנותק מה"מציאות"זה בולט במיוחד בתקופות מלחמה כשעולות שאלות סביב חזרות והופעות, יש תחושה בזמנים כאלה כאילו "לא ראוי " לעסוק באומנות בזמנים כאלה אלא אם נגייס אותה ונלך לרקוד במקלטים....ולכן אין לנו אלא להתחבר אל המתרחש בסביבתנו דרך המחקר והעניין שלנו בתנועה.
נשאלה השאלה באחד הבלוגים למה תנועה ציבורית מופיעה יותר בחו"ל והתשובה לכך לדעתי היא שמדינת ישראל הצעירה עדיין לא השכילה לשחרר את האומנות משירותה הצבאי.
האומנות בראשית המדינה הייתה מגוייסת ,וגם היום אחרי 60 שנה ולמרות חופש הביטוי והיצירה כשהממסד משלם ישנה ציפייה ליישור קו עם אידיאולוגיה ציונית, לאומנית ופטריוטית. נכון שיש מסגרות שמעודדים חופש יצירתי מוחלט אך אומנות שמערערת על כך תתקשה לקבל מימון ממשרד החינוך והתרבות ואותם יוצרים ילכו לחפש מקורות מימון באירופה כי רקדנים גם אוכלים וצריכים כסף כשהם הולכים לסופר.
מספיק לחשוב על המחלוקת סביב סיפורה של דורית רביאן שעוסק ברומן בין יהודיה וערבי שנגנז מלימודי ספרות כדי להבין כמה צוגבל חופש הדיון בנושא בימים אלה.
מוסיפה את אחד הטקסטים הכי פוליטיים שכתבו בעיניי על ידי יוצרת מחול.
מניפסטו של איבון ריינר (1965)
No to spectacle.
No to virtuosity.
No to transformations and magic and make-believe.
No to the glamour and transcendency of the star image.
No to the heroic.
No to the anti-heroic.
No to trash imagery.
No to involvement of performer or spectator.
No to style.
No to camp.
No to seduction of spectator by the wiles of the performer.
No to eccentricity.
No to moving or being moved.
ענת, הפוסט שלך מרתק ועולות בו סוגיות רבות כל כך. אבקש להתמקד בחלק הראשון של הפוסט בו את מתארת נושאים מעבודות הקומפוזיציה של התלמידות. אשמח אם תתארי את התהליך שהוביל את התלמידות לעסוק בנושאים אלו. האם היה תהליך חקר מקדים? תאורטי או בתנועה? האם אלו סוגיות שעלו אצל הבנות ואם כן, מה הרקע לכך. האם הן נדרשות לחזק עמדותיהן באמצעות מחקר תאורטי?
השבמחקבתהליך החלטה על נושא אני מציעה לבנות לבחור נושא שיש להן עמדה ודעה לגביו. אני מנסה לכוון אותן לבחור נושא ספציפי ככל שהן יוכלן. אני מציעה להן כנקודת השראה כל טקסט/ סרט/שיר/זיכרון או סוגייה שבאמת מדבר אליהן כי הן ייצטרכו "לחפור" בה. חלק מהתלמידות מושפעות מנושאים שהן פוגשות בבבית ספר לדוגמא התלמידה שעודה על מאבק שחורי ארה"ב למדה על כך בהסטוריה מורחה והרגישה זיקה לנושא. המורה לתולדות המחול (אירית מולט) נוגעת לא מעט בנושא המגדאי בתוך היתירות אותן היא מלמדת ביניהן ג'יזל לדוגמא וגם זה השפיע על חלק. על אחרות השפיע חווה אישית. בשלב הראשוני הן עושות מיני חקר. אני מבקשת מהן לקרוא על הנושא והגיש שף ובו 3 נקודות: 1. מה הנושא , רקע, עובדות ומידע כללי. 2. למה הנושר מעניין אותי ואיזה הקשרים יש לו לחיים שסביבי3. הן צריכות לבחור טקסט /שיר/סרט שתקשר לדעתן לנושא. המחקר התיאורטי לא מקבל יותר פוקוס מכך משום שעבודת הכוריאוגרפיה היא תובענית דייה במיוחד ביחס להיקף יחידות הלימוד.
השבמחק